כשלא היה אותי WHEN I WASN'T THERE

<<ENGLISH AFTER THE HEBREW>>

ככה נראיתי לפני חמישה ימים, רגע לפני הטיסה לפורטוגל. אישה שאין אותה. עכשיו אני כבר שוב קצת יותר אני, ורוצה לשתף בשבועות האחרונים הרגשתי את עצמי מתנתקת, מרגישה ומתפקדת פחות ופחות, הלומה הרבה מהזמן

כשכן הרגשתי, הוצפתי בכאב, הכל כואב, הכל מתערבב, עלתה בי בחילה ובכיתי המון.

לא שאני יוצאת דופן בזה. סתם עוד פריווילגית, שיכולה לבחור לעלות על מטוס לנשום לכמה שבועות.

מי שבאמת זקוקים נואשות לאפשרות לצאת מהמלחמה לא יכולים. מניחה את האשמה לצד המזוודה בתא האחסון. כנראה שאת באה איתי. אני חווה משבר זהות עמוק. הוא היה כבר הרבה לפני המלחמה. כואבת ומהדהדת בכל גופי ונפשי את הטראומה המורכבת של ה 7.10, מזדעזעת ממה שזה עושה לנו.

כל ״לשטח את עזה״ שנזרקת לאוויר מנתקת עוד אחד מהחוטים המחברים אותי לישראליות. היכולת שלנו כחברה ישראלית יהודית לבחור לא לראות או להרגיש את האסון ההומניטרי של 2.4 מיליון בני אדם מטריפה אותי. למעשה, זאת אחת מנקודות העיוורון שאני מאמינה שהביאו אותנו למצב הזה.

אני משתדלת לראות כל יום קצת אל-ג׳זירה באנגלית, (דבר שנהיה יותר קשה מיום ליום) ועוקבת אחרי עיתונאים צעירים אמיצים ומעוררי השראה בעזה באינסטגרם. כן, ברור לי שהרבה שם תעמולה של חמאס- ועדיין יש גם קולות מהרחוב. דיווחים מהשטח. חייבת להסתכל לחרא הזה בעיניים. להיות עדה למה שנעשה שם, גם בשמי. ואז מחשבתי נודדת לגברים האהובים שלנו, אחים ובני זוג ואבאים, שמגוייסים עכשיו בעזה- רואים את האסון הזה מקרוב, הורגים ונהרגים, ויחזרו עם כל זה חזרה אל תוך המשפחות שלנו. לכם אני שולחת תפילה של הגנה ומזור וחמלה ואנושיות 3> אוף, כמה שהכל כואב.

ובמקביל…

ואתם שואלים כי יודעים שליבי גם כאן וגם כאן…

במקביל, אני רואה את החברים הערבים שלי והלב שלי נשבר לא פחות.

חבריי, אנשי שלום והתנגדות לא אלימה, שחוטפים מהלומה כפולה- הם גם צריכים לעכל (ונרדשים לגנות!) את הזוועות שנעשו על ידי בני עמם, ועכשיו הופכים לצופים, בלית ברירה וחוסר אונים נוראי, לטבח בעזה. לרבים מהם יש משפחה שם. או הייתה.

אם יביעו התנגדות ברשתות הם עשויים להיעצר.

את מה שאני כותבת להם מסוכן לנסות להגיד.

חלקם מפחדים לדבר ערבית במרחב הציבורי,

מפחדים מעוד נכבה.

וצופים בה, מזועזעים, מתרחשת שעה דרומה מתל אביב.

יש לי עוד המון מה להגיד, לשאול, ולשתף, להרהר… בהמשך אכתוב על קהילות מעורבות, על חלומות ואפשרויות אפשריות, דווקא מתוך האסון.

על יחסים בין אישיים ואקטיביזם רדיקלי ופשוט ואוהב אדם. אבל זה ליום אחר.

בתקווה להפסקת אש והחזרת החטופים מיד

מאיה

_____________________

This is what I looked like five days ago, right before my flight out of Israel to Portugal. A woman not really there. I’m better now, more myself, and feel I can now share. In the last few weeks I noticed myself disconnecting, feeling and doing less and less, just in shock a lot of the time.

When I did feel, I was overwhelmed with pain, everything hurt, mixing me up and causing nausea, and a lot of crying.

None of that makes me special. Just another privileged white Jew, that can choose to get on a plane to go breathe for a few weeks.

The people who really need the option of getting out cannot.

I pack my guilt by my carry-on in the overhead compartment, It’s coming with me.

I’m going through a deep identity crisis. It was here long before the war. My whole body is reeling, with the pain and trauma of the 7.10 echoing through me. I'm horrified with what it is doing to us. Every militant racist public comment plucks another string that connects me to my Israeliness. Our ability, the jewish Israeli society, to choose not to see or feel the humanitarian disaster of 2.4 million people drives me crazy. In fact, I believe this is one of the blind spots that led us here. I try to watch an hour of Al-Jazeera in English every day (which keeps getting harder and harder), and follow a few young inspiring brave amazing journalists on Instagram. Yes, Al Jazeera is also Hamas propaganda, but still, they also bring the voices from the ground. Got to look this shit in the eye. Bear witness to what is being done there on our behalf. And then my thoughts wander to our beloved men, brothers and partners and daddies, who are seeing this disaster up close, killing and being killed, and will come back with all of this into our families. To you, I send a prayer of protection, healing and compassion <3 Oof, everything hurts so very much.

and ALSO

some of you have been asking, because you know my heart is both here and there… Also, I see my Arab friends and my heart breaks just as much.

My friends, peace and non-violent resistance activists are really between a rock and a hard place. They have to process (and being pushed to condemn!) the horrors that were done by their people, and are now helplessly becoming spectators to the massacre in Gaza. Many of them have family there. Or did.

if they voice dissent on social media they could be arrested. literally. The things I share and write would be dangerous for them.

Some are scared to speak arabic in public spaces,

scared of another Nakba.

And watching it unfold, horrified, an hour south of Tel-Aviv.

I have so much more to say, ask, share, reflect on…

I will write more about mixed communities, about dreams and possible possibilities, out of this tragedy.

about interpersonal relationships and radical activism thats just simple love of humankind.

but all of that is for another day.

In hope of an immediate cease fire and release of the hostages,

Maya

What is Psychedelic Judaism? An Open Space workshop at MAPS conference

Summer in Denver. Colorado is beautiful, dry, and high.

We remind each other to drink lots of water for altitude sickness, as more and more amazing people, of all walks of life, convene for the biggest Psychedelic gathering ever: the Psychedelic Science 2023.

It is an inspiring, although slightly overwhelming week, because of the diversity of subjects and creations around Psychedelics - and the unique and groundbreaking people they attract.

There is a lot of science and medicine talk (turns out most of my new friends are PhD’s :), beautiful depth around spirit and consciousness, workshops and trainings, activism and a desire to change the world for the better.

In many ways, it felt like a ‘coming out’- of the medicine closet, someone added.

Psychedelics are becoming more and more common, relevant, and effective in different fields. With more legitimacy around them, and Decriminalization efforts growing, it really felt like a coming together of a tribe, or the culmination of a few. MAPS - the Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies, did an amazing job, and it was only natural for me to bring Participatory Leadership into this space, at the delicious invitation of Natalie Ginsberg, global impact Officer at MAPS. Making professional conferences more engaging, turning rows and a stage into circles is a challenging but always rewarding part of my work.

I had the pleasure of co-hosting a day-long Open Space, a large group event where the content and agenda are participant-generated.

The Jewish Psychedelic Summit (JPS), convened by Natalie, Madison Margolin and Rabbi Zac Kamenetz, all Jewish thought leaders in this field, heard the call to bring us together before the main conference began . That's how I found myself in Denver for the first time in my life, designing and facilitating what has to be the most radical of Participatory Methodologies - and my personal favorite, Open Space Technology.

We decided to start the day with music, not words. Musicians Noam Enbar and Jessica Sirena opened with a few songs, then Rabbi Zac blessed and called in our ancestors, while an Oglala Lakota peyote song

calling in the ancestors of the land rang out from the room next to us.

Already I’m loving this conference.

With a rich group of volunteers that ‘checked-in’ the previous day hosting and really stepping in, and lots of excitement, the day was a great success.

Pinni, Dina, Tamara, the gorgeous Ariels, Sabrina, and many more 🙏🏼

Harrison Owen’s Open Space Technology fit this community perfectly.

With its bottom-up approach, Open Space invites the participants to create the content, workshops and conversation of the day spontaneously.

The question of “What is Psychedelic Judaism?” inspired and connected us, as the marketplace of ideas and offers bubbled with over 30 directions to discuss or practice.

I love how the room self-selects and organizes around Passion and Responsibility. I love how light, humorous and easy I can be in this hosting space, Trusting Myself, the Group and the Process. It never fails.

Being part of such a vibrant conference, and lovingly taking over so many small break out spaces, we finished the day with almost 50% more people than we started. Generally a good sign.

As the day came to a close, a voluntary Harvesting Team sprung to life to put together and send out the feedback from the day's sessions. Fastest Feedback ever!

This day-long workshop solidified and expanded the growing community of the Jewish Psychedelic Summit. It was, as one participant said, a beautiful day, where Judaism showed up at its best.

If I’m being honest, as a secular Israeli Jew, it touched my heart in a soft and inviting way. I kept making the joke: “You guys are going to make me Jewish!”, but could connect and hold my own lineage and even my religion in the same space as my participatory work and journey with medicine.

Being part of this conference and co-hosting this JPS Workshop has been an incredible adventure that I will never forget. I’ve met and connected with a whole new world of people, hearts and intentions, with eyes that sparkle when speaking of changing the world, like me. What made it even better was that my ground, my safe space and home during this week was with my Palestinian and Israeli brothers <3

Endless gratitude and love to the forces that brought me here, whoever or whatever they may be ;)

אם רק הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום

17.12.2019 -פורסם לראשונה בSHIFT- בלוג שתיל לשינוי חברתי

בקיץ 2011 לא רק נפתחה להרבה מאיתנו התודעה, אלא גם רצון מחודש לתקשר. ולא רק לתקשר, אלא לנהל שיחה משמעותית. הרחובות שקקו חיים, מאות אלפים שטפו את הכיכרות, ומשהו חדש ריחף האוויר. תחושת מסוגלות ואופטימיות מדבקת – תראו, אפשר. תראו, אנחנו פה. ואכפת לנו. ורוצים. ובואו נדבר. רק מה? לא באמת ידענו איך. ועוד פחות מזה איך לקבל החלטות בקבוצות גדולות.

אסיפות עם נניח, מה קורה כש-200 אנשים ברחוב צריכים להחליט עכשיו אם הולכים לחסום את האיילון או לשוב למאהל? או כשחברת כנסת מגיעה לבקר ומאות אנשים מתגודדים, חלק רוצים לדבר וחלק רוצים לשפוך עליה מים או מילים קשות? "אסיפות עם" התקיימו בכיכרות ופינות רחוב ברחבי המדינה. תור דיבור, שתי דקות לכל אחת לדבר, נבחרי כל אסיפה מגיעים לאסיפה ארצית. תנועות ידיים; סיבובים נלהבים אם הסכמנו, איקס בין שתי הידיים אם לא תפסו במהרה. אני חשבתי שזה נהדר, היכולת להביע את עצמך מבלי להפריע את רצף הדיבור, בלי להיכנס לדברי האחר. תור הדיבור הרחיק בין הגירוי (הטריגר) לדיבור, זאת אומרת שאם נאמר משהו שהכעיס אותי אני לא אוכל להתייחס אליו עד שיגיע תורי, עשר או עשרים דקות אחר כך, כשהכעס נרגע, הנושא כבר עבר מזמן והשעון מתקתק. ומעל הכל, באסיפות העם שירשנו מאחותנו הגדולה (במחאה) בספרד, היה איסור מהותי על נאומים, על אמירות סוחפות ומלאות כריזמה או פאתוס, על פרסונות. המטרה הייתה להעדיף תוכן ומשמעות על רטוריקה והאדרת המנהיג. מטרה ראויה, יפה. אז כולם היו מוזמנים, כולם שווים, וכולם יידחסו לאותן משבצות של שתי דקות. היום, כמעט עשור אחר כך, ולאחר מאות שעות הנחייה השתתפותית, אני יודעת שאף מודל או מתודולוגיה מובנית לא יכולה לעבוד עבור כל קבוצה בכל מקום. למדתי שמסגרת שיח שמראש מנסה להשטיח, לצמצם ולרדד לא יכולה להוליד שיח משמעותי. שיח משמעותי גם לא קורה אל מול שעון מתקתק או עשרים דקות אחרי שמשהו בתוכי זז, וביקשתי לדבר. זה היה ניסיון מעורר השראה וראשוני, ולמדנו שם המון. ב2012-13 צצו להם עשרות קואופרטיבים, איגודים וקבוצות פעולה סביב מטרות שונות. אידאולוגים, חברתיים ומלאי מוטיבציה ניסינו לשנות את העולם, מלמטה למעלה, כי ה"מנהיגים" בטח לא התכוונו להקשיב ליותר מחצי מיליון אזרחים שיצאו למחות. למה להם? לא היו לנו סיגרים או הקלות רגולטוריות להציע. לקחתי חלק פעיל בכמה וכמה מסגרות כאלה, ולצערי הרב גיליתי שגם במקומות הכי אידאולוגים, בקבוצות נקיות משחיתות או מניעים נסתרים, בסוף מצאנו את עצמנו לפחות בחוויה שלי, משעתקים את מבני הכוח בהם גדלנו. לא ידענו אחרת, וניסיון ללמוד וליישם מבנים סוציאליסטים משטיחים לא עזרו לנו להתקדם, כי לא התאימו למציאות האינדיבידואליסטית של שנות האלפיים. הבנתי שאי אפשר לבנות עולם חדש עם כלים ישנים, ויצאתי לחפש דרך אחרת. את אומנות המנהיגות ההשתתפותית (הידועה גם כאומנות האירוח- ראו The Art of Hosting) הכרתי דרך מכון השל לקיימות, ארגון חדשני, סביבתי-חברתי מתקדם וחשוב. בכנס של השל הכרתי את מריה סקורדיאלוס, אחת ממייסדות תפיסת המנהיגות ההשתתפותית. כשחוויתי את מריה מחזיקה מרחב, כשהרגשתי בפעם הראשונה איך ניתן לקדם קבוצה אל עבר מטרה, יחד עם התייחסות אישית לקולות השונים, כשהבנתי איך הפרעה רגשית יכולה להיות כוח עזר משמעותי לקידום השיחה ולא משהו שיש לדחוס הצידה או החוצה ידעתי שמצאתי זהב.

שאולי, רק אולי, זה החלק החסר. החלק שיכול לחבר בין ההצהרות והמילים היפות על מעורבות והכללה לבין מציאות של מבני כוח דכאניים, החלק שיכול לתת ביטוי ומקום ראוי לרגש, לכריזמה- תוך החזקת המרחב השיוויוני שמבקש מקום לכל קול בחדר.

אז מה אני יודעת היום, שאם הייתי יודעת אז היה יכול לשרת אותנו, ואת השינוי שרצה, ועדיין רוצה לבוא עלינו לטובה? לארח מבלי להשתלט – אפשר לתפוס מרחב, להיות גורם מרכזי שמארח את השיחה מבלי להשתלט עליה, אם הקבוצה רוצה בזה ומזמינה אותך לעשות כן. בעזרת רגישות וניסיון, מתודולוגיות השתתפותיות והקשבה לרבדים שונים ניתן לייצר מקום נכון לכל שותף במעגל, לא על פי חלוקת השעון, אלא על פי הצרכים וההסכמות אליהם מגיעה הקבוצה. גבולות מחויבות וזמן – כדי לעשות את העבודה הרגישה והעדינה של בניית קבוצה, הסכמות והגעה לאינטימיות שמאפשרת שיח משמעותי צריך גבולות, מחוייבות, וזמן. אז ישיבה ברחובות יפה בתפיסה, אבל עושה את זה קשה עד בלתי אפשרי לשמור על מרחב בטוח לנושאים אישיים או רגישים. כמו כן ההכללה כעיקרון מקסימה ויצרה כמה מהרגעים היפים ביותר עבורי בקיץ 2011- אבל קבוצה מתחלפת בה כל אחד יכול להיכנס לרגע, לנאום ולצאת לא מזמינה לקיחת אחריות משותפת ובניית חוכמה קולקטיבית אלא יותר הטחת אמירות, והמון פעמים פשוט הרגיש כמו מרחב טיפולי. גם זה חשוב, אבל לא תמיד, ולא במחיר ההתקדמות הקבוצתית. לתת מקום ל"הפרעה" – מגוון אנושי, רעיוני ותוכני הכרחי כדי לייצר רעיונות ופתרונות שיכולים להשפיע באופן נרחב על המציאות. כשכל המעגל מסכים לגבי משהו זה נעים, אפילו כיף- אבל אם זה ממשיך לאורך זמן צריכה להידלק אצלנו נורה אדומה. כמנחה השתתפותית, אני מעודדת את חברי הקבוצה לבדוק ולאתגר את הגבולות, ומחבקת הפרעות. בדרך כלל אם אישה אחת מביעה התנגדות זה אומר שעוד 3-4 חושבים את זה ולא אומרים, וייתכן שיש כאן חוכמה מהותית למעגל. לעיתים קרובות ה"הפרעה" שאדם מחזיק בבטן יכולה להתפתח לתובנה משמעותית שעשויה להביא אותנו לפריצת הדרך לה פיללנו. השאלה היא אם כמנחים אנחנו יודעים לייצר מרחב מאפשר לאותה "הפרעה" להגיע. לדעת לדייק את התהליך – מאות אנשים יכולים להגיע ביחד להבנות מהירות בעזרת תנועה במרחב, שאלות עוצמתיות והנחייה נכונה. יישור קו – מיסגור נכון של שיחה או מפגש יכול להיות כל ההבדל. באנגלית קוראים לזה Framing, בעברית זה לעיתים תיאום ציפיות, ולעיתים פשוט שיתוף של המנחה (בעל הכוח) עם המשתתפים במה מתוכנן למפגש הקרוב. אם כולנו יודעים מה המטרה, מה נעבור ולאן מקווים להגיע יש קרקע יציבה ושווה יותר עבור כולנו לקחת אחריות משותפת על מה שיקרה במפגש. באותה דוגמה של 200 אנשים בפינת הרחוב המנסים לקבל החלטה משותפת, אם נמסגר את זה נכון, ידעו כולם שזה לא המקום להיכנס לפרטי פרטים, טיעונים ארוכים על תפיסות עולם שמהם נגזור את המהלך. כאן יתאימו יותר כיווני פעולה מתומצתים ושימוש נרחב בתנועות ידיים והליכה במרחב. (תתקרב לאדם שאתה מסכים עם האמירה שלו, לדוגמה). אם נוכל להציע את זה לאותה התקהלות ולקבל את הסכמתם נוכל לפעול יחד טוב יותר. לדעת להבחין בין ה"מה" ל"איך" – עוד סוג של מיסגור שבחוויה שלי של 2011 היה חסר מאוד הוא ההבדל בין ה"מה" ל"איך". כמעצבת ומלווה תהליכי שינוי השתתפותיים אני פוגשת המון ארגונים, קהילות וצוותי עבודה שמתקשים בלייצר בהירות במקומות הללו. לפעמים הנושא הוא כביכול מאוד השתתפותי, שאלה ברורה ועוצמתית, אבל השיח מתנהל בצורה מאוד סוגרת, כשבעל הכוח שואל, מקשיב ועונה לכל דעה שעולה. המון פעמים ללא ידיעת אותה דמות בעלת כוח, זוהי אסטרטגיה ששומרת את מרכז הכוח בידיה – וכך עשויה לנטרל את השיח הפורה וההשתתפותי. איך אותה שיחה הייתה יכולה להראות אם בעל הכוח היה מניח את השאלה במרכז המעגל, ומאפשר לשיחה להתגלגל? אחד הציטוטים האהובים עליי מעולם המנהיגות ההשתתפותית הוא: Trust yourself, Trust the Group, Trust the Process. [תאמיני בעצמך, תאמיני בקבוצה, תאמיני בתהליך]. להבדיל בין היררכיה ל"מבני כוח מדכאים" – ב-2014, כשהבאנו לארץ את מריה ומורות נוספות להכשרה הראשונה באומנות המנהיגות ההשתתפותית חשבתי שהמטרה שלי היא השטחת היררכיות. בכלל, עולמי נצבע בשחור ולבן, כשעם השנים אני מבינה וחוגגת יותר ויותר את האפורים. ביוונית, משמעות המילה היררכיה היא סדר קדוש. יש היררכיות טבעיות ומיטיבות – היררכיה של ידע (כמה אני מוקירה ומעריכה את המורות הנהדרות שלי), היררכיה של גיל או ניסיון, היררכיה של כמה אני רגישה לנושא מסויים. לדוגמה, אם נקים יחד מיזם משותף שיעסוק בפינוי אשפה במושב שלי – כנראה שדעתי תהיה חשובה יותר מדעתו של שותף שגר בתל אביב, פשוט כי זה משפיע עליי יותר. במחאת יוצאי אתיופיה נגד האלימות המשטרתית דעתו של פעיל מהקהילה תהיה חשובה יותר מדעתי, כי הוא חלק מהקהילה ואני לא. הנה לפניכם, היררכיות ברורות, טבעיות ובריאות. בעולם בו גדלנו, למדנו לבלבל בין היררכיה כמושג "נקי" לבין מבני כוח מדכאים. כפי שאני רואה את זה היום, הבעיה היא לא היררכיות אלא מבני הכוח שאנחנו מלבישים עליהם, וניצול יחסי הכוח לדיכוי ורמיסה זכויות אדם ויכולת הבעה והשתתפות של אחרון השותפים. כן, העולם הקפיטליסטי הישן רוצה לרומם את הVIP's, לייצר קטגוריות אנושיות בדלניות ולרומם ב"כבוד" ויראה אנשים מסויימים – זה פסול בעיני. אבל אם מחפשים יותר את האפורים, את הרצף, נוכל לשאול את עצמנו איזה היררכיות טבעיות וחיוביות קיימות בחיי היומיום של כל אחד מאיתנו? על הרצף – אם ברצף עסקינן, הנה המסקנה החשובה ביותר אליה הגעתי סביב נושא המנהיגות ההשתתפותית. השתתפות היא רצף. תרבות ארגונית לא משתנה ביום אחד, ולא נכון יהיה לנסות להעביר מערכים שלמים וקהילות מורכבות לתפיסה השתתפותית בבת אחת. בעזרת הבנה עמוקה וניסיון רב נוכל לנסח הזמנות ומרחבים השתתפותיים במערכות לא השתתפותיות. איים, נאות מדבר בהם נוכל לתרגל ולצבור ביטחון ביכולת לעשות יחד לפני שננסה להכיל את התפיסה באופן גורף. באותה צורה, בעל הכוח לא חייב לשחרר את כל השליטה בנושא מסויים, אלא ניתן לבחור בקפידה מה נכון לפתוח, לשתף, לשאול או לשחרר לשותפים גם בתוך מסגרת מסויימת של תנאים מקדימים. דוגמה לכך תהיה בניית תקציב לעמותה לשנה הבאה – ייתכן מאוד שיש דברים מחוייבי מציאות שלא נוכל לשנות. אבל האם יש פינה מסויימת, נושא או משאב שכן יכול להיפתח להחלטה השתתפותית יותר? שם אפשר להתחיל. לאומנות המנהיגות ההשתתפותית יש כלים ומתודולוגיות מעולות להציע לכם. קפה עולם, קפה פרו אקטיבי, מרחב פתוח ותרגול מעגל הם רק חלק מארגז הכלים העוצמתי שאנחנו עובדים איתו. רק מה, אם נחזיק בכלים אבל לא במהות נמצא עצמנו שוב ושוב באותו הפער, שמדבר ומזמין התנהלות מסויימת אבל מגלם ומנכיח את מבנה הכוח הישן. לכן בהכשרות שאני מציעה אנחנו עושים עבודת בסיס משמעותית, לפרק ל-mini skills, להרגלים קטנים ותצורות מחשבה את הערכים עליהם תפיסת ההשתתפות בנויה, לפני שאנחנו קופצים אל תוך הכלים עצמם.

במאמרן המכונן של מרגרט וויטלי עם דבי פרייז- מגיבור למארח (מתורגם לעברית) נוגעות המחברות גם בקושי והכאב הרב של המנהיג שרוצה לעשות את המעבר מלהיות גיבור- כזה שמוביל, יאללה אחריי, אני אפתור את כל הבעיות- למנהיג מארח, כזה שיודע לכנס מעגל ולייצר מרחב לחוכמה קולקטיבית להיוולד כתשובה הנכונה ביותר למציאות מורכבת של ימינו. "…הדחפים הגיבוריים שלנו נולדים לרוב מהכוונות הטובות היותר. אנחנו רוצים לעזור, אנחנו רוצים לפתור, אנחנו רוצים לתקן. אבל זוהי אשליית המיוחדות, שאנחנו היחידים שיכולים להציע עזרה, שירותים, יכולות. אם אנחנו לא נעשה זאת- אף אחד לא יעשה זאת. לדרך הגבורה הזאת יש רק יעד אחד מובטח- בסוף אנחנו מרגישים בודדים, מותשים ובלתי מוערכים." בארץ בשנתיים האחרונות אנחנו רואים פריחה אדירה של עולם המנהיגות ההשתתפותית. ארגונים מוסדיים רבים כמו עיריות וזרועות ממשל כבר מחפשים את תובנות החוכמה הקולקטיבית, ואין לי ספק שנכון שעולם העמותות והחברה והאזרחית יובילו את הדרך.

• איפה היית ממקם את עצמך ואת הארגון שלך על הרצף ההשתתפותי?

• האם יצירת מרחב השתתפותי יותר בקהילה שלך שווה את המשאבים שזה דורש?

כי השתתפות, כמו מרק טוב, מתבשל על אש קטנה, דורש זמן ומשאבים – אך בסוף יוצא טעים יותר מכל מנה חמה או שניצל קפוא שנכין במיקרוגל.